יום ראשון, 28 במרץ 2010

ברבורים, נהגי מונית, חיוכים ואווזים.

ברוח הפוסט הקודם, שדיבר על דברים שגורמים לי לחייך, היום מהשעה 18:42 אני מחייכת. דבר כל כך קטן וכל כך נחמד.
הסיפור הוא כזה: כל יום בשעה 18:30 אני נוסעת עם סבתא במונית. תמיד אותו ריטואל של הזמנת מונית מהקסטל, הטלפן שאומר "5 דקות" וההמתנה למונית. יש משהו נחמד במונית ספיישל. והנהגים הם טיפוסים מעניינים תמיד.
אבל היום, יצא לי לפגוש נהג מעניין ונחמד במיוחד.
כבר כשנכנסו למונית, לא יכולנו (סבתא ואני) להתעלם מאוסף הפסלים הקטנטנים שעשויים מנייר כסף שיושבים בכל מקום בקדמת המונית. ב"דש-בורד". היו שם דרקונים, ציפורים שהכנפיים שלהן נעות מעלה ומטה עם תנועת המונית (הוא ממש הינדס אותן ככה בכוונה, שינועו) היו גם נשים בשמלות ובכלל, המון דמויות מקסימות ונהדרות.
התפעלנו והחמאנו לו. הנהג בתמורה סיפר לנו שכל אדם שנכנס למונית חייב לחייך כשהוא יוצא. המטרה שלו בחיים זה לשמח אנשים, ואכן אותי הוא שימח!
סיפר לנו שכל אדם יוצא עם מתנה קטנה מעשה ידיו (נייר כסף כן...) מפוסל ונהדר, בתחתית כל יצירה הוא יוצר מעין חתימה אישית - סמיילי. "שאנשים יחייכו קצת".
לי הוא הכין ברבור, כי ל"עלמה צעירה שכמוך מגיע ברבור". הברבור, כך הוא סיפר לי, הוא חיה מונוגמית, שמסמלת אהבה עד אין קץ בין בני זוג. ברבור שאיבד את בת זוגו ימות מצער ומשברון לב, הם לא יכולים לחיות לבד וגם לא להמיר את בת הזוג הקודמת באחרת. טראגי. אז הוא הכין לי ברבור וביקש שאשים בארנק. שמתי. "ככה תמיד תהיה לך אהבה לנצח" הוא אמר.
לסבתא הוא אמר שיכין אווז, כיוון שאווז הוא גם חיה מונוגמית, אבל בניגוד לברבור האווז לא מת לאחר מות בן זוגו (סבי נפטר לפני כשנתיים). הוא ממשיך בחיים לבד חזק ובריא. סבתא חייכה. היה נהדר!
ללא ספק הנסיעה הכי טובה במונית אי פעם.
מאחלת לנהג היקר הזה חיים נפלאים ומלאי יצירה! וחג שמח כמובן!

יום חמישי, 25 במרץ 2010

מחייכת לעצמי ברחוב

יש דברים מסוימים שגורמים לי לחייך בטיפשות באמצע הרחוב ולהראות דבילית להחריד בפני העוברים ושבים.
1. נשים מבוגרות "פולניות" של פעם. עם השיער האסוף מלא הספריי. הולכות בקבוצות. מצחיק!
2.לק מושקע במיוחד על ציפורניים טבעיות.
3. בניית ציפורניים עצומה ו"מניפתית" - גורמת לי לפרצי צחוק מרושעים.
4. חתול משתזף בשמש. בד"כ גורר הפרעה מכיווני לכיוון החתול תוך כדי הוצאת קולות מטופשים.
5. שיר אהוב ברדיו. רצוי דפש מוד. ישר קופץ לי האימג' של דייב גהאן. אימג' משובח.
6. לראות פריט מסויים שצחקתי עליו עם חברה ולזיכר בשיחה. פרצי צחוק היסטריים.
7. נשים מאופרות מדיי.
8. גברים מאופרים מדיי.
9. כלבים קטנים ומצועצעים. גוררים ליטוף וחמיסת הכלב מבעליו.
10. כלבים גדולים ונהדרים. גוררים חמיסת כלב שוב.
11. תכשיטים.
12. ילדים קטנים לבושים בשחור. כי הם "מאגניבים"
13. בחורות גדולות בבגדים קטנים (קטנים עליהן)
14. פריחות דומות לדמות "ליטל מעתוק". יש מלא!!! תענוג!
15. "תל אביביות". או כמו שאני קוראת להן "כן, גם את מירוחם".
16. זוגות מתלקקים.
17. בגדים נהדרים על אנשים יפים. חיוך מלא השתאות.
18. בגדים לא מחמיאים על אנשים לא מחמיאים.
19. יונקי דבש.
20. זוג זקנים על ספסל. עושה לי שמח.
ומה גורם לכם לחייך לעצמכם?

יום שבת, 20 במרץ 2010

דמי מייק-אפ. שניים אהובים.

בעולם מושלם היה לי עור מושלם. נראה לי שזה מה שהייתי עונה אם היו אומרים לי להשלים את המשפט "בעולם מושלם היה לך..."
המרדף אחרי העור היפה, הנקי הזוהר. משדר הבריאות ולא משדר גיל זה מה שאני רוצה לעצמי. עור חלק לבן ללא פגמים בכלל.
המרדף אחרי המייק-אפ המושלם הוא גם מרדף שווא. אני לא מוצאת את הגוון שלי בשום מקום! לא, לא מאק בשבילי, גם לא לוראל ולא רבלון, לא דיור ולא אסתי לאודר. ולדיילת החביבה שאמרה לי שהמייק-אפ החדש של קליניק מס' 5 הוא נייטרלי...לכי תמכרי את השטויות לפראיירית אחרת. ותרדי לי מהווריד. תודה.
אבל, בימים של כיסוי מועט, רצון ללחות וקצת הגנה אני מתנחמת בדמי מייק-אפ.
אז מה זה הדבר הזה?! זה שילוב של קרם לחות + מקדם הגנה + קצת גוון.
נהדר ליום יום, נותן מראה חי ומאחד את פני העור. הכיסוי לא מושלם אבל מתאים לבןקר לדעתי. למען האמת - אני יוצאת איתו בערב לאחר שנואשתי מערבובי מייק-אפ בגוונים שונים כדי להגיע לגוון שלי בדיוק (צהוב בהיר חיוור אפור. הולך חזק העונה!).
השניים שאני משתמשת בהם הם: דמי מייקאפ של סבוקלם ושל אנה לוטן. מחליפה בינהם מדי פעם. חשוב לגוון.
המוצר של סאבוקלם נקרא "טריפל" - והוא נהדר. נמכר בפארמים בתמחור של 80- 90 שקלים חדשים. יש לו כיסוי נמוך מאוד. אני מפדרת אותו עם פודרה עם מעט גוון מעל כדי להשיג מראה קצת יותר אטום ובמהלך היום, אם יש צורך מפדרת שוב. בימים שאני איתו אני מקבלת מחמאות כמה זוהרת אני נראית. נהדר.
מחיר נוח, לא מוכר אשליות, מגן מהשמש ומעניק לחות. לא יכולתי לבקש יותר. המוצר מגיע ב-3 גוונים. בהיר, בינוני וכהה. כיוון שהכיסוי באמת נמוך הגוון דיי מתאים לכל גוון עור שנכנס תחת אחת הקטגוריות הנ"ל. מגיע בטיובה.
המוצר של אנה לוטן נקרא "ליקוויד גולד" - גם הוא מכיל מקדם הגנה, לחות וצבע. תענוג. המרקם שלו שונה וקצת פחות שמנוני מזה של סאבוקלם. הוא גם מעניק טיפ טיפה יותר כיסוי והוא נעים מאוד. ניתן להשיג אותו אצל קוסמטיקאיות או בחנויות שמוכרות ציוד לקוסמטיקאיות. גם אותו אני מפדרת קלות והוא נראה נהדר ו"חי". אוהבת. המחיר הוא בערך 100 שקלים חדשים. נחמד מאוד. לא מוכר אשליות. מגיע בטיובה גם כן. נאמר לי שמגיע ב3 גוונים גם כן. כיוון שאניר וכשת מהקוסמטיקאית אני לא יודעת עד כמה זה נכון.
בקיץ אני משתמשת בהם כל יום. מרוצה עד הגג. 5 דקות בבוקר ואני מרגישה שאני נראית מצוין. עור קורן וחי, הגנה מהשמש, לחות טובה ומספקת. טיפה סומק, צללית בהירה, אולי הארה עם סומק לבן וזהו. החוצה.
ללנקום יש מוצר דומה שעוד לא רשתי (ארכוש) וגם לקליניק יש, בצורת מוס. ממנו פחות נהניתי, הוא יקר יותר ופחות התאים לי. אולי אנסה שוב ואשנה את דעתי.

יום שני, 15 במרץ 2010

יש לך טלפון! גאגא!

חייבת להתייחס בקצרה. ליידי גאגא. ביונסה. קליפ, איזה קליפ?! סרט שלם! 9 דקות שלמות, מלאות בפרובוקציה, בטירוף ובעיקר, בתוכן שיווקי.
אז כל העולם עצר מלכת והגברת השיקה קליפ. עולם האופנה נסער ונרגש.
אני חושבת שזה צריך לבוא עם הגבלת גיל.
ללא ספק משעשע. משעשע ושיווקי.
אז ילדים, כמה תוכן שיווקי יש בקליפ? עזרו למצוא את כל המותגים!
רמז: יש הרבה. (-: מעל 10 חברות!

יום חמישי, 11 במרץ 2010

כאילו לא היו בגדים מעולם...

http://news.walla.co.il/?w=//1652213&m=1&mid=87166
הוידאו של walla מתאר את הזוועה בצורה הטובה ביותר.
אנשים נרמסים להם תחת רגליהם של אנשים אחרים והכל בגלל חתיכת בד. אף אחד גם לא עוצר לעזור לנרמסים כי יש חולצות במחירים זולים (הלו בנות, יש גם בשוק באותה איכות בערך מינוס התגית)
שהרי אף אחד מהם לא היה בחו"ל וחמס לו בגדים מh&m לרוב. ועל מה?! על מה ולמה?!
אני ממש מתביישת. ברגע זה אני מתביישת שהגענו לכזה מצב. רשת ביגוד עממית מינוס חודרת לשוק הישראלי, ואנחנו בטירוף חושים, רצים ומסתערים. מחברה שמעתי בבוקר שהיו פקקי ענק בכניסה לעזריאלי (היא עובדת שם) ושהצעקות נשמעו כמו פיגוע. מבהיל.
שימו לב לחיילות הנחושות בווידאו, שימו לב לאישה המבוגרת שנלחמת על כל מילימטר בכניסה, לילדים המסכנים.
אין מילים. אין.
אני לא רוצה לתאר לעצמי את התור בקופות, את הבלאגן בסניף את ההיסטריה הכוללת. למה לא פתחו כמה סניפים במקביל? והאם לאף אחד במדינה מה לעשות בחיים (לעבוד/ללמוד) חוץ מלעמוד בתור בכניסה לחנות?!
אכן, חומר למחשבה.
אז מי הייתה?! קדימה...

יום ראשון, 7 במרץ 2010

יוצאת מהכלים.

בזמן האחרון קשה לי להמליץ על מוצרים. קשה לי לכתוב על אופנה ובאופן מגמתי הכל נהיה קשה. הדבר הכי הכי אופנתי שעשיתי היה להסתפר (יש לי ספר מעלף חושים) וסטיילינג ל-2 הפקות מהממות.
סיימתי את התואר. אני מרגישה מבולבלת. מה עכשיו? מה אני צריכה לעשות?! ומה אני רוצה לעשות?! בעצם , מה זה משנה מה אני רוצה...לא הייתי בצבא. עוד דלת נסגרת ואחריה עוד אחת, אנשים אטומים ומפלים. אנשים קטנים.
המרחק ביני לבין כל עבודה (נחשקת בעיניי) ביקום מסתבר זה העניין הזה. כל דלת נסגרת בפני בשנה האחרונה עקב העובדה שלא התגייסתי (אגב, לצבא החברים של גלעד דווקא כן אם זה מעניין מישהו וגם לפעילויות תורמות אחרות)
המגמה של מדינתו היקרה להוקיע כל מי שלא שירת בצבא היא מגמה אסורה, מפלה ונוראית. אני לא אזרחית סוג ב' כי לא שירתי בצבא, אז למה לתת לי להרגיש ככה?! (ראה ערך הפרסומת בעניין המשתמטים)
לפני 3 שנים לא הייתה בעיה מצאתי עבודה בלי בעיה וללא שום עניין, אבל הקמפיינים, הפרסומות והמודעות המיליטנטית הגוברת משאירה אותי בבית. מוקיעה אותי מנתח רציני ביותר משוק העבודה. אפליה?! נטו!
אני לא מסוגלת לחשוב על מצב שאני שופטת מישהו על החלטה שקיבל לפני 10 שנים, שלא נגעה לי. שלא מפריעה לי.
איך העובדה שלא הייתי בצה"ל מפחיתה מערכי ומכישוריי? אני לא הולכת לאבטחה, אני לא רוצה להחזיק נשק, והמטווח היחיד שעשיתי היה לפני כמה שנים בשביל הכייף וההרגשה. אז מה זה משנה?! וגם אלו בעיניי הם בגדר כישור נרכש.
אז לא התגייסתי. גם לא הייתי בהודו וגם לא בדרום אמריקה! אבל אני לא אזרחית סוג ב'. אני שווה בין שווים, אני מוכשרת, אני בן אדם טוב. אני בן אדם שלא נותנים לו צ'אנס כי הוא לא שירת בצה"ל.
וזה כואב, זה כואב בכל הגוף. זה כאב שלא מרפה.
ביום יום שופטים אותנו על הכול. גם אני וגם אתם שופטים אנשים סתם. השאלה היא: האם נותנים הזדמנות להוכיח אחרת? האם אותם אנשים ששפטנו לחומרה נוראיים כל כך שלא נתקרב אליהם?
אצלי לכולם יש צ'אנס, אני שופטת אנשים, אני מודה. אני לא אוהבת את זה - אבל באותה מידה, אני נותנת את ההזדמנות לכל אדם ואדם.
לפני כמה ימים התקשרו אליי ממקום עבודה שרציתי (מה זה רציתי, עשיתי סלטות+גלגלון+קפיצה+גלגול ברחיפה+נחיתה מושלמת כששמעתי מהם) שאלו אותי: "לא ציינת שירות צבאי" עניתי שלא עשיתי. לא שאלו אפילו למה. "מה?! כמדיניות וכמקום שמכבד את עצמו אנחנו לא מעסיקים אנשים שלא היו בצבא. זה לא מכבד אותך ולא את המשרד". ניתוק. הלם.
אז למזכירה היקרה שלא נתנה לי לענות אפילו, לכל מי שחושב שאני משתמטת ולא ראויה לנשום את אותו אוויר כמוהו: זה לא מעניין אותי יותר. אני עשיתי את הבחירה שלי, אתם מוזמנים לקבל אותה, לא לקבל אותה ובטח של להפלות אותי על סמך אותה בחירה בגיל 17! יותר מזה, אתם מוזמנים לקלל, לגדף, להשתולל ולהציק. לחשוב עליי מחשבות איומות. כל אותן מחשבות איומות שעברו אצל אנשים בראש כשהכירו אותי ושמעו את הסוד הנורא (לא ששמרתי את זה כסוד) וכל אותן מחשבות שהתגלו כלא נכונות.
אולי מישהו יקרא את הפוסט הזה וזה ישנה לו משהו. בגלל זה כתבתי את זה. אולי מישהו סוף סוף יבין שגם ה"משתמטים" הם אנשים בעלי כישורים. אולי אותו אדם יחליט להעביר את המידע הלאה. מבחינתי- לא להעסיק אותי מהסיבה הזו זה כמו לא להעסיק אותי כי אני אישה/הומו/לסבית/שחור/לבן.
ובגלל שבטייטל כתוב בלוג אופנה: אז לא, הקולקציה של אליס לא הפילה אותי מהרגליים. העובדה שיפתחו פה h&m לא מסעירה את מוחי וgap לא מדירים שעות שינה מעיניי. לעומת זאת, הקולקציה החדשה שאוטוטו תצא של יונייטד ניוד מסעירה את חושיי. שרוול חדש ללפטופ עושה לי חלושס, ותיקים של נטע שדה גורמים לי לרייר.
ואם יש משהו שממש גורם לי לרצות למכור כליה זה זוג סנדלים ממותגות להחריד, שטוחות מעוטרות בדובדבני סוורווסקי.
מישהו רוצה כליה?! אני עושה מחיר לחיילים במדים (-: