בזמן האחרון קשה לי להמליץ על מוצרים. קשה לי לכתוב על אופנה ובאופן מגמתי הכל נהיה קשה. הדבר הכי הכי אופנתי שעשיתי היה להסתפר (יש לי ספר מעלף חושים) וסטיילינג ל-2 הפקות מהממות.
סיימתי את התואר. אני מרגישה מבולבלת. מה עכשיו? מה אני צריכה לעשות?! ומה אני רוצה לעשות?! בעצם , מה זה משנה מה אני רוצה...לא הייתי בצבא. עוד דלת נסגרת ואחריה עוד אחת, אנשים אטומים ומפלים. אנשים קטנים.
המרחק ביני לבין כל עבודה (נחשקת בעיניי) ביקום מסתבר זה העניין הזה. כל דלת נסגרת בפני בשנה האחרונה עקב העובדה שלא התגייסתי (אגב, לצבא החברים של גלעד דווקא כן אם זה מעניין מישהו וגם לפעילויות תורמות אחרות)
המגמה של מדינתו היקרה להוקיע כל מי שלא שירת בצבא היא מגמה אסורה, מפלה ונוראית. אני לא אזרחית סוג ב' כי לא שירתי בצבא, אז למה לתת לי להרגיש ככה?! (ראה ערך הפרסומת בעניין המשתמטים)
לפני 3 שנים לא הייתה בעיה מצאתי עבודה בלי בעיה וללא שום עניין, אבל הקמפיינים, הפרסומות והמודעות המיליטנטית הגוברת משאירה אותי בבית. מוקיעה אותי מנתח רציני ביותר משוק העבודה. אפליה?! נטו!
אני לא מסוגלת לחשוב על מצב שאני שופטת מישהו על החלטה שקיבל לפני 10 שנים, שלא נגעה לי. שלא מפריעה לי.
איך העובדה שלא הייתי בצה"ל מפחיתה מערכי ומכישוריי? אני לא הולכת לאבטחה, אני לא רוצה להחזיק נשק, והמטווח היחיד שעשיתי היה לפני כמה שנים בשביל הכייף וההרגשה. אז מה זה משנה?! וגם אלו בעיניי הם בגדר כישור נרכש.
אז לא התגייסתי. גם לא הייתי בהודו וגם לא בדרום אמריקה! אבל אני לא אזרחית סוג ב'. אני שווה בין שווים, אני מוכשרת, אני בן אדם טוב. אני בן אדם שלא נותנים לו צ'אנס כי הוא לא שירת בצה"ל.
וזה כואב, זה כואב בכל הגוף. זה כאב שלא מרפה.
ביום יום שופטים אותנו על הכול. גם אני וגם אתם שופטים אנשים סתם. השאלה היא: האם נותנים הזדמנות להוכיח אחרת? האם אותם אנשים ששפטנו לחומרה נוראיים כל כך שלא נתקרב אליהם?
אצלי לכולם יש צ'אנס, אני שופטת אנשים, אני מודה. אני לא אוהבת את זה - אבל באותה מידה, אני נותנת את ההזדמנות לכל אדם ואדם.
לפני כמה ימים התקשרו אליי ממקום עבודה שרציתי (מה זה רציתי, עשיתי סלטות+גלגלון+קפיצה+גלגול ברחיפה+נחיתה מושלמת כששמעתי מהם) שאלו אותי: "לא ציינת שירות צבאי" עניתי שלא עשיתי. לא שאלו אפילו למה. "מה?! כמדיניות וכמקום שמכבד את עצמו אנחנו לא מעסיקים אנשים שלא היו בצבא. זה לא מכבד אותך ולא את המשרד". ניתוק. הלם.
אז למזכירה היקרה שלא נתנה לי לענות אפילו, לכל מי שחושב שאני משתמטת ולא ראויה לנשום את אותו אוויר כמוהו: זה לא מעניין אותי יותר. אני עשיתי את הבחירה שלי, אתם מוזמנים לקבל אותה, לא לקבל אותה ובטח של להפלות אותי על סמך אותה בחירה בגיל 17! יותר מזה, אתם מוזמנים לקלל, לגדף, להשתולל ולהציק. לחשוב עליי מחשבות איומות. כל אותן מחשבות איומות שעברו אצל אנשים בראש כשהכירו אותי ושמעו את הסוד הנורא (לא ששמרתי את זה כסוד) וכל אותן מחשבות שהתגלו כלא נכונות.
אולי מישהו יקרא את הפוסט הזה וזה ישנה לו משהו. בגלל זה כתבתי את זה. אולי מישהו סוף סוף יבין שגם ה"משתמטים" הם אנשים בעלי כישורים. אולי אותו אדם יחליט להעביר את המידע הלאה. מבחינתי- לא להעסיק אותי מהסיבה הזו זה כמו לא להעסיק אותי כי אני אישה/הומו/לסבית/שחור/לבן.
ובגלל שבטייטל כתוב בלוג אופנה: אז לא, הקולקציה של אליס לא הפילה אותי מהרגליים. העובדה שיפתחו פה h&m לא מסעירה את מוחי וgap לא מדירים שעות שינה מעיניי. לעומת זאת, הקולקציה החדשה שאוטוטו תצא של יונייטד ניוד מסעירה את חושיי. שרוול חדש ללפטופ עושה לי חלושס, ותיקים של נטע שדה גורמים לי לרייר.
ואם יש משהו שממש גורם לי לרצות למכור כליה זה זוג סנדלים ממותגות להחריד, שטוחות מעוטרות בדובדבני סוורווסקי.
מישהו רוצה כליה?! אני עושה מחיר לחיילים במדים (-: