32 צלליות שחורות (או למה לא- עברי המפוקפק והמפוהק)

שאלוהים יעזור לי. 32 צלליות שחורות. מספר הזוי לחלוטין. כל אחת מיוחדת. כל אחת במרקם אחר. עם תת גוון אחר ועושה אפקט שונה לחלוטין - אפקט שונה שרק אני רואה. אז למה אני נחרדת? ולמה אני החלטתי שזה קשור לעבר בעצם?! אז ככה. שחור...שחור...שחור ושוב שחור. שנים של לבישת שחור. כל כך הרבה שחור שמן הסתם גם במזוודת האיפור שלי הוא תפס לו מקום של כבוד, ואולי בגלל זה לא העזתי לרכוש כלום מקולקציית השחורים של מאק. השחור הזה מסמל בעיניי משהו מהעבר. אולי את העובדה שהייתי מטאליסטית זבת חוטם?! ואולי את העובדה שאני בדרך כלל אקנה בשחור. אני מאמינה שזה הצבע המחמיא לי ביותר ושהוא מורכב מכל צבעי הקשת. אבל היום, אני כבר לא אותה זבת חוטם, שהייתה מבלה ימים כלילות במועדונים מפוקפקים כמו האזימוט, לילינבלום 25 וכמובן, מסיבת בחזרה לאזימוט כשהן מתקיימות. הצבע השחור הזה קשור גם לעניין ההתבגרות. אולי לעובדה שפעם, הייתי נהנית מהמסיבות הללו, הרגשתי כמו "מלכת הלילה" והייתי רוקדת עד צאת נשמתי, מפלרטטת להנאתי ומנהלת רומן מקרי עם איזה דיג'יי מהמועדון כזה או אחר, כמובן שזה צילק אותי עד עמקי נשמתי, הוא היה מבוגר ממני מספיק ומלא ביטחון עצמי וניסיון כדי לזכות בתשומת ליבי וכדי ללמד אותי בעתיד, ממבט בוגר - היום בעצם, שזה היה קשר דיי מזיק. הרסני אולי? אבל מה אכפת לי ולכל השחור שלי - הביטחון העצמי בשמיים, בעיות המשקל נעלמו כלא היו והלאה - למסיבה הבאה, שוב אותו רומן הזוי עם אותו בחור או אחר שתיקלט שם והופ...גדלנו. הוא וגם ההוא התחתן עם מי שהייתה אז חברתו ולימים אישתו (כן, בדיעבד ידוע לי שהייתה אחת) ואני המשכתי לי הלאה. אז למה זה קשור לשחור?! כי מצאתי תמונה מאותה תקופה - עם אותו מיסטר דיג'יי, ולא - היא לא תעלה הנה, בה אני מאופרת טיפ טופ בשחור בצללית ספציפית של מאק שהביאו לי מחו"ל ובאודם בורדו משגע, לבוש סקסי וחתולי. את אותו בחור לא ראיתי שנים, גם לא את האחרים. זה גרם לי להסתכל על עצמי היום ולהבין ש"עקרות בית נואשות" זה ממש כאן! לדאוג לחזי חתול זו לא משימה פשוטה, על פניו לאמץ אותו לקח לי שנייה, לנקות, לבשל, לכבס... הלוווווו....אני לא בטוחה שחתמתי על זה! ואיפה המסיבות הפרועות?! השחור בעיניים?! הוא התעדן, הוא עדיין שחור והוא עדיין מעושן בכבדות כשיש ארוע מתאים, המחוכים והעקבים התעדנו, אבל תמיד כשאצטרך לקנות פריט אופנה לעצמי אקנה בשחור. סתם - לפעמים לזכר אותם ימי פורענות היסטרית שלא הייתי משנה בהם כמעט כלום. אולי רק פגע קטן אחד מרומן סרוח. אבל היי...לא בוכים על חלב שנשפך - נותנים לחזי ללקק אותו בהנאה!

הרהורי חורף...

טוב, נתחיל מזה שלא ראיתי את מה שקורה מחוץ לבית שלי חוץ מבלילות כבר שבועיים. שבועיים אני כותבת סמינריון, וחשבתי שזה יהיה קל, הפתעה- זה לא! זו משימה רצופה באכזבות ושברונות ליבי אינספור. ככה שאת הלילות אני מעבירה בחוץ. מתאוררת, אוכלת בעיקר... מעלה על גופי הגמד את כל הקילוגרמים שהשלתי במהלך החופש בעבודה רבה. אכילה בלילה אינה מומלצת! הצד האופנתי הנגזר מחווית הסמינריון היא חוסר בצורך להתלבש. הופ - טרנינג מהוה במזגן, הופ החלפת לק לצבע מזעזע ברגליים, הופ הזנחה...בלילה כאילו הייתי סינדרלה - אני קמה לחיים מתאפרת ומתלבשת ומדמיינת את החורף. שותה בירה, אוכלת שטויות ומבלה. לפני שבועיים חזרתי מברלין, מקום קסום וקפוא להחריד. החלטות אופנתיות לא היו דבר של מה בכך בהתחשב בעובדה שמראה הדובי אינו חביב עלי, החורף לעומת זאת חביב מאוד. 6 שכבות של חולצות וצמר (לא כולל מעיל) גרביון מתחת לטייצ' ומעליו ג'ינס. אכן - קשים חייה של הסובלת מקור. ולא רק שסובלת מקור, גם לא ממש אוהבת את מראה התייר: ניו באלאנס, סנדלי שורש עם גרביים, טי שירט סוף מסלול וחלק מהבגדים שקנית בדרום אמריקה/הודו בטיול אחרי צבא. לא בבית ספרנו! אצלנו צריך להתאים למקום! להתלבש! התמונה צולמה ביום קר , 2 מעלות ליתר דיוק. אני שונאת תמונות שאני נראית בהן מחוייכת כילדה אוטיסטית משהו, אבל התמונה הזו אמיתית, אני שמחה מהחורף מהרוח ומהגשם שיורד בלי הפסקה, אני שמחה כי המעיל שלי יוצא שוב מהארון, הכובע המטופש מכסה את האוזניים לא מממש את יעודו כברט אופנתי אלא כמחמם אוזניים הכרחי, הגרביון ומתחתיו טייצ' ו10 השכבות כולל הסרעפן שקניתי אי שם לפני מס' שנים...הugg כנעל מחרידה אך שימושית..בקיצור - חלום. ועוד הרוח שהעיפה את המעיל וגרמה למנובר כל כך מרילין מונרואי מצידו. ללא ספק ימים יפים. שלכת מקסימה וקסומה, והרגשה של "הנה אני שוב בחורף באירופה, ממש כמו שהיה כשגרתי אי שם בבולוניה הקפואה" מחשבות על העבר על העתיד ועל הסמינריון הציפו אותי. כשחזרתי -לתוך גל חום מסעודיה, היה ברור שהמעיל חוזר לארון וכך גם הכובע... חזרה לכתיבת הסמינריון עם מחשבות על חורף קר וגשום. מדליקה מזגן ושוקעת בחלומות קרירים. ...

כמה אופנתי מצידי. ליצור לי בלוג חדש בו אוכל ללהג על מה שארצה מתי שארצה.
כל כך אופנתי מצידי שזה צעד שלא מובן לי בעליל.
כל כך אופנתי שזה...טוב נו...קצת מגעיל אותי אולי.
אבל, אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות - וזה לז*&ן ת'שכל למישהו.
הבלוג הקודם שלי, ובו 2 וחצי פוסטים נכחד מן העולם. כן כן, גוגל המרושע דחק אותו אל פינה חשוכה אי שם ולא נתן לי להיכנס לתוכו, ולשם שינוי היה לי מה לכתוב. עכשיו אין לי.
אז חוץ מעלעול בדפי הרשת, המלאים בבלוגריות אופנה (יש כרטיס חבר מועדון?!) ההבנה שאני לא רוצה לקדם את עצמי ולדחוף את עצמי דרך הבלוג החוצה- ולא, אני לא רוצה. תודה. אין לי שום צורך בפרסום כרגע.
אגב, גם שמתי תמונה לא מייצגת שלי בעליל. כן כן, אם כבר תמונה אז אחת משובחת אה- לה הייתי כך במציאות.

ומפה לשם, אני מניחה שזה הפוסט הראשון והחלול שלי. אין בו כלום, שברי מידע עליי. אני מניחה שיום אחד אעשה רשימת 200 השטויות שלא ידעתם עליי. 200 זה כי אני הומנית, קיימת בי הרגישות לדעת כי זה פשוט לא מעניין אף אחד.
אני אוהבת תמונות, אין לי מושג איך להעלות אותם הנה, אני גם אוהבת עיצוב - ואין לי מושג איך לעצב את הבלוג הזה. ככה שאל תיקחו את זה אישית. נשמור את זה פשוט וקל.
לפחות בנתיים, עד אחרי סערת ה"אני יכולה לכתוב סמינריון בשבוע ולהוציא יופי של ציון". או ככה נראה לי לפחות.

תבקרו.