יום שבת, 26 בדצמבר 2009

זול נגיש ושימושי

והיום: לאבלו אותו שם נרדף לשפתון לחות בעצם השתדרג עם השנים, היום ניתן למצוא תחת שמו כבר הרבה יותר מסתם שפתון לחות. care gloss & shine זה שמו המדוייק של המוצר. זהו בעצם ליפגלוס בעל ברק אך לא ללא נצנצים. הוא מאוד לחותי והעמידות שלו, כמו של כל גלוס, לא גבוהה מאוד אבל לא נמוכה בכלל. מוצר שבהחלט מפתיע לטובה. בניגוד לכמה גלוסים אחרים אני לא הרגשתי בדביקות על השפתיים או בתחושה לא נעימה, להפך, הרגשתי שהוא לחותי ולא דביק, בעל ריח עדין מאוד שלא הפריע לי בניגוד לכמה מוצרים אחרים. המוצר בא ב5 גוונים, אותם ניתן למצוא בפארמים: שקוף, ורוד בהיר, ורוד מסטיק, אדום, חום שזוף. הגוונים לא מאוד עזים, אך נותנים גוון יפה לשפתייםובהחלט מספקים דרישה למראה טבעי נקי ויום יומי. אני מחזיקה שניים בתיק ולוקחת לכל מקום. זה שאני הכי אהבתי הוא השקוף. גם בפני עצמו וגם מעל שפתונים אחרים לברק נוסף. בעיניי, שווה. המחיר, שווה גם הוא: 20 שקלים חדשים. בתמונה, מימין לשמאל: שקוף, ורוד מסטיק ואדום.

יום שני, 21 בדצמבר 2009

חשוב מספיק כדי לתת לזה במה:

החלטתי לערוך את הפוסט הזה כדי להדגיש כמה זה חשוב. אני לא בעד לפטפט, לדבר ולהתהדר לי בנוצות טווס שאינן שלי. אני גם לא אפרסם משהו שאיני מאמינה בו. אני לא מאמינה בעזרה חד פעמית, גם לא בעזרה שבצילום, פרסום סתמי וכו'. אני אוהבת לעזור, אני אוהבת לתרום, הייתי שמחה לתרום יותר. המרכז לסיוע נפגעות ונפגעי תקיפה מינית הוא מקום חשוב, מקום קסום. מקום שעוזר ומקום שיש בו מתנדבים סביב השעון שעוזרים לאנשים. למי שלא יודעת, אני מסיימת את לימודי המשפטים שלי והתחום שבחרתי לי הוא קידום זכויות אדם, אני מחפשת לעשות התמחות בעמותה, אחת מהן היא זו. חברה טובה מתנדבת שם, אבל איני יכולה לחשוף פרטים על המקום חוץ מהעובדה שהמתנדבים עושים עבודת קודש. הבזאר הוא רק למרכז זה, אך חוץ ממרכז זה קיימים מספר מרכזים שבהם אפשר לתת מעצמך ולתרום לאלו שזקוקים לכך. אני התנדבתי במקלט לנשים מוכות, העברתי סדנאות איפור וסטיילינג - לא היו מילים לתאר את האושר על פניהן של הדיירות במקום. החוויה הייתה מרגשת ואני עושה זאת על בסיס קבוע. אני מתנדבת במרכז לנשים שעוסקות בזנות. נשים המכורות לסמים, המראות שם קשים אך המקום מעניק להן פינה חמה, ארוחה חמה, ויחס אנושי. גם בפנימיות יש צורך בהתנדבות, כיום אני מנסה להתחיל פרוייקט של טיפוח אישי לבנות הפנימייה בה חברה שלי עובדת. כדי שילמדו ויבינו, יתאפרו כמו שצריך ובעיקר שידעו שלמישהו כן אכפת. מי שרוצה, יכולה גם לתת מזמנה בחניכת ילדי פליטים. כן, גם את זה אני עושה מדיי פעם כאשר מזדמן לי. לצערי אין באפשרותי לעשות הכול מהכול על בסיס קבוע, אבל אני משתדלת. מעבר להרגשה הטובה שלי, העיקר הוא בהרגשה הטובה על פני האנשים להם את עוזרת. ולראות חיוך של ילד שהצליח להשתלב בקריאה בכיתתו, לומד עברית לאט לאט ומצליח שווה לי הכול. למזוג כוס תה, לאישה שנאלצת לחיות ברחוב זה דבר מספק. לא באתי ורשמתי על מנת להתפאר במעשיי ובעצמי, אלא לחשוף לעולם שלא כולם מכירים. בגלל הסיבות האלה אני מרגישה מאוד בנוח לפרסם את הארוע הזה.ולומר לכולם בלב שלם שזה שווה. שזה כדאי ושזה מאוד נחוצ. בסופ"ש הקרוב - בזאר מעצבות/ים של מרכז סיוע ת''א-100% תרומה , הנה זה מגיע - בזאר המעצבות והמעצבים של מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב – הקניות הכי שוות שלכם הן 100% תרומה! הבזאר יערך בסופ''ש הקרוב 25-26 לדצמבר בגני התערוכה, ביתן 16 מעל 400 מעצבים תרמו לנו!!!! הולך להיות אירוע מאוד גדול ומרגש ... נשמח לראות את כולכן/ם בבזאר ו.... תעבירו הלאה! להתנדבות באירוע: http://bit.ly/mitlabshot קיבלתי את זה למייל. נראה לי חשוב מספיק כדי לפרסם את זה. אני אהיה שם.

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

אז הוא חזר מהמתים!

המחשב שלי חי! ועובד... הזמן בלעדיו גרם לי לתהות רבות ולהחליט על קיומה של פינה חדשה אחת לכמה זמן (ככל הנראה אחת לשבוע) פינת ה "זול נגיש ושימושי" בה אמליץ על מוצר אחד שהוא טוב בעיניי, במחיר שפוי. המוצר יהיה נגיש בארצנו הקטנטונת ושימושי (שוב - בעיניי) יכול ופעם ב...אני אסקור מוצר שיש להזמינו מחו"ל. *המוצרים שאני סוקרת הם אינם מוצרים שאני מקבלת לסקירה מרשתות או פירמות. הסקירה והדעה היא שלי בלבד ולא תלוייה בדבר. אם אסקור מוצר אותו קיבלתי ע"י יח"צ כמובן שאיידע. eye touch של soft touch קונסילר חביב בצורת טוש. החומר יוצא ע"י סיבוב קטן. ההנחה יכולה להעשות בעזרת המברשת, את הטשטוש אני עושה עם האצבעות. לי הוא מכסה כהויות רציניות מתחת לעיניים ופגמים בעור - קלים כקשים. העמידות שלו גבוהה ביותר, החזיק עלי יום שלם ללא תזוזות, ללא הדגשת קימטוטים וללא תזוזה. השתמשתי בו גם כבסיס לצללית והוא עשה עבודה טובה. מחירו הגיוני וסביר ביחס לכמות של 2.5 מ"ל - 90 ש"ח. שימוש נוח וללא ספק הוא אחד המוצרים החביבים והשימושיים בתיק האיפור האישי כמו המקצועי שלי. צילום: יח"צ סופט טאצ'

יום שני, 14 בדצמבר 2009

המחשב שלי עידכן עצמו למוות...

עד שהוא יתוקן אני נאלצת להשתמש במחשב של בן זוגי...לא נוח לי ממנו. אני מרגישה שהתרגלתי למקלדת שלי, האישית, שאני רגילה לרכות המקשים בה. פיתחתי אהבה ללפ-טופ שלי. אני מרגישה נורא נכה בלעדיו(-: אז עד שהוא יחזור (בקרוב אני מקווה) אני לא כותבת . מעין מחאה שקטה שלי עם עצמי על חוסר הנוחות. אני מאמינה שברגע שהוא יחזור אני אעלה משהו חדש ומרתק (או לא מרתק). נתראה בקרוב

יום שני, 7 בדצמבר 2009

רשמים מאלקליל...היה טראומטי

החלטתי לעשות מעשה, לא אומרת שחכם במיוחד, אבל ההחלטה נפלה! למרות הגשם הסערה הרוח חוסר החנייה! החלטתי להגיע היישר מן הלימודים למכירה של אלקליל. הייתי בטוחה שבשעה 2 בצהריים כולם בעבודה, מה גם שהגשם המטורף שגרם לי לייבב כמו חתול בגשם ולשבת עכשיו מול המחשב מכוסה בשכבות טישו וערמות מירמור, גרם לי לחשוב שאולי לא יהיה שם גהנום עלי אדמות...טעות! חמורה. חוסר חנייה, חניון, כניסה לבניין, רטובה, נשימה, לחץ! מלחיץ שם, אני שונאת לפשפש בערימות ולכן החלטתי להתמקד. מה היה לנו? קליניק: קיטים מוקטנים ושווים ב20-30 ש"ח, קרמים, סבונים, ליפסטיק, גלוס, מסקרות (חומות בלבד) איילינרים (רק בברונזה), מייקאפים וקונסילרים שמתאימים לכהות עור. אסתי לאודר: כנ"ל. מאק: בלאגן! בעיקר קולקציות. האמת, לא הרבה סחורה. רק אם יש משהו ספציפי אולי שווה להגיע. הבלאגן חגג, המקום היה מלא באבקות ונראה כמו אחרי "פיגוע בחדר איפור של דראג קווין". זוועה. צלליות, עפרונות עיניים, מייקאפים, פודרות, סמקים ומה לא?! אז פיינטים, פיינט פוט ודומיהם אין! צריך גם לבדוק תאריכים. המוני נשים היסטריות, קופות עמוסות - חיכיתי שעה בתור. קניית מוצרים באלפי שקלים ואני, שרכשתי 2 עפרונות לאחותי בצבעים עזים, אודם של אסתי, אודם של מאק מהקולק' השחורה שהסתנן, אודם נוסף ממאק בסגול כהה, ושימר. מסקנה: אם יש לך כוח סבל, רצון לפשפש, להדחף, יש לך מה לקנות (על אף שהקנייה בסטוקים מוזרה כי תאריכי התפוגה הם שנה + - מהיום) ויש לך בעיקר זמן פנוי וסבלנות. הגעת למקום הנכון! אם את גרה רחוק - לא שווה. שעת עבודה שווה יותר, החניון יעלה לך יותר ובכלל, מי רוצה לצאת מהבית בגשם הזה?! למעלה:נשים בהיסטריה. למטה: ההמתנה בקופה

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

פירגון זו לא מילה גסה.

לאחרונה יש בי תחושה מוזרה. תחושה שאין או שיש בה אחיזה במציאות. הפירגון ככל הנראה מש מן העולם או שמא המילה נעלמה מן הלקסיקון. ולמה אני מתכוונת? שהרי עולם הבלוגים הוא עולם מפרגן ביותר. ואני לא צוחקת, הפירגון בין הבלוגרים והבלוגריות הוא פשוט משמים בעיניי, אם אין מה להגיד אז אין - לא כותבים. וכשיש על מה לפרגן, מפרגנים מכל הלב. בלוגי האופנה השתלטו על הרשת, כולם מכירים באופן וירטואלי את כולם, כולם מציצים לכולם וללא ספק בלוגי אופנה צצו כפטריות אחרי הגשם. מי שהרוויח הוא ללא ספק הבלוגרים והבלוגריות, במיוחד אלו שהבלוג הוא סוג של חשיפה תקשורתית עבורם. אלו שמקבלים מתנות ויוצאים לארועי יח"צ כאילו היו נינט ביום עמוס. כל בלוגרית אופנה תגיע לכל ארוע אליו תוזמן ותחמוד לעצמה מתנות. כמה כייף! אני חושבת שזה פשוט נהדר! אבל לא על פירגון אמיתי באתי לדבר, אני מדברת על הפירגון בתעשייה. וכאשני אומרת בתעשייה אני מתכוונת לזו שאני חלק קטן ממנה, עולם הסטיילינג (כמה אופנתי להיות סטייליסט לא?!) ועולם האיפור. 2 העולמות הללו מקבילים ובד"כ לא נפגשים. אצלי הם נפגשו לפני מספר שנים - לפני שסטייליסט היה מינוח אופנתי להחריד. אז כבר כמה שנים שאני מתפקדת כסטייליסטית ומאפרת, בשנה וחצי שנתיים האחרונות אני מתפקדת פחות ופחות עקב לימודים ועוד פחות בתעשייה התקשורתית, יותר בתחום האישי בו הרכבת מלתחה וקנינות זה ממש אומנות וכייף לא נורמלי בעיניי. אבל כשאני עובדת בהפקות, אני תמיד אסדר לחברה את התפקיד הלא מאוייש על ידי, תמיד אני אדחוף דווקא את החברה ולא את המאפרת המוכשרת יותר או הסטייליסטית הטובה יותר מזו המוצעת. כן - חברים וחברות זהו פירגון לשמו. אני מפרגנת לך בעבודות ומחלקת את הכרטיסים שלך ואת מפרגנת לי בעבודות בחזרה. כן כן!!! תמשיכי לחלום יקירה, שהרי זה לא קורה בחיים האמיתיים. בחיים האמיתיים אני המפרגנת, אני זו שעוזרת מסדרת ומייחצנת עד בלי די, לעומת זאת, אני זו שיושבת בבית ושומעת מחברה "יוו, הייתי בהפקה מדהימה עם סטייליסטית אחת, אולי את מכירה (זורקת שם) כן כן היה מדהים הצוות הכי כייפי שעבדתי איתו". חלילה שאותה אחת תספק עבודה בשבילי. זה ממש לפרגן הרבה מעבר ליכולתה. וכשאת יושבת בפגישת הפקה - למה שלא תרצי לעבוד עם מישהי שאת מכירה ויודעת את העבודה (וכן, אני מפרגנת כאן לעצמי) למה שתרצי לעבוד עם מישהי אחרת שלצורך העניין למדה להיות סטייליסטית בבית ספר לסטיילינג כזה או אחר שצץ במדינתו? זהו יקיריי - חוסר פירגון. עוד חוסר פירגון - הוא לראות עבודה של מישהי מסויימת, אני הרי יודעת שראית את העבודה, לא תפרגני?! לא! היא לא תפרגן. ואם אני מעיזה לא לראות עבודה אחת שלה? לא להספיק להתקשר לומר שזה מקסים בעיניי (גם אם לא, אני אוהבת לפרגן ולתמוך) אבוי לי, אני מקבלת טלפון זועם, בצידו השני "למה לא אמרת כלום?! מה לא ראית עוד?! יווו, היה מהמם עבדתי עם סטייליסטית מדהימה, מישהי חדשה, קוראים לה אירנה (שם בדוי) היא חדשה בתחום, היא יפה מאוד, ממש כוסית..כן כן...לא אמרתי להם עלייך כי אני מעדיפה לקדם שמות צעירים..." אז או שאני זקנה, או שאני לא מבינה. ואולי אני תמימה? ואולי לא...אולי הציפיות שלי כל כך אמיתיות, אני מצפה שינהגו בי כמו שאני נוהגת באחרים, במיוחד אם ידוע על עבודה לא מאויישת כזו או אחרת ואני יכולה לעזור למישהי לעבוד. הרי למה לפרגן לי? אני לא כוסית מדהימה, חצופה עם מרפקים מברזל שדוחפת ודוחפת. אני רק אני, בג'ינס, בגופיית סבא ובסניקרס הכי פאקינג מושלמות שתתקלו בהם אי פעם. אני לא נכנעת לסטייל הג'ינס המלא קרעים והמשקפי ראייה מפלסטיק בעלות מסגרת עבותה ושחורה. אני לא לובשת חצאיות מותן וחולצות מויצ"ו. לעומת זאת, לי יש כישרון - ומה יש לך?! *השמות בדויים, אין לי שום כוונה לפגוע או להעליב. רק לספק מבט קצרצר על תעשייה שנראית זוהרת מבחוצ וצבועה מבפנים

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

חושבת עם עצמי...משתפת אתכם

מה לכתוב? קיבלתי מייל לאחרונה שאומר שאני פחות בלוג אופנה ויותר בלוג אישי. אז שלום, אני בלוג אופנה אישי של הכותבת. כן כן. פעם יהיו דיסקוסי אופנה ופעם יהיו דיסקוסים אישיים. הדיסקוס הבא יהיה על מקצועיות בהפקות אופנה. כותב המייל היקר שלי מוזמן לחוות את דעתו טרם העלאת הפוסט לאוויר העולם (-: האם זה נושא אופנתי מספיק או שמא עליי לסקור את טרנד חצאיות המותן ב20 שקל מזויה באלנבי? או שמא עליי לסקור את זויה באלנבי באופן כללי? כי כמו שראיתי, ההמלצות על השוקי מוקי הזה גוברות מיום ליום...(-: ההתלהבות בשיאה ואני שלא בשיאי גם נכנסתי לשם. נכנסתי - עשיתי סיבוב. יצאתי. אפילו אין שם מקום למדוד!!! מיותר לציין כי האיכות איננה מרשימה כלל וכלל. ללא ספק לא הייתי קונה שם כלום, אולי גופיות סבא או חולצה לפיג'מה. המידות פיצפוניות ותואמות את הקליינטורה הפיצפונית שפוקדת את המקום. הכל זול זול זול ומשדר צ'יפ צ'יפ צ'יפ. אווו, הכנסתי ביקורת על אופנת אלנבי. עוד נושא שאני מאמינה שיזדמן לי לכתוב עליו. אופנתי מספיק?

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

אני שונאת:

אני שונאת ילדות קטנות, בנות 13, שהולכות בנעלי עקב. אני שונאת את האמהות שמרשות להן ללכת בנעלי העקב. אני שונאת ילדות מאופרות. אני שונאת ג'ינסים קצרים מדיי. אני שונאת כדורגל. אני שונאת את איפור כחול!. אני שונאת נצלנים. אני שונאת פלצנים. אני שונאת בחורות "אופנתיות" שלבושות אותו הדבר וחושבות שהן המציאו את הגלגל. אני שונאת שעושים ממני מטומטמת. אני שונאת שמאיימים עליי. אני שונאת שמאיימים עליי במייל אני שונאת שמאיימים עלי בנושאים שבהם אני בטוח מבינה טוב יותר (כמו משפטים ועריכת דין מכורח הנסיבות) אני שונאת שחושבים שאיומים אלו יעבדו וישנו משהו אני שונאת שחושבים שעשיתי משהו שלא עשיתי. אני שונאת שקרנים. אני שונאת פחדנים. אני שונאת אנשים ששונאים בע"ח. אני שונאת גברים מוגי לב שמסתתרים מאחורי מכתבי נאצה מלאים איומים. אני שונאת מכתבי נאצה. אני שונאת ילדותיות יתר. אני שונאת אנשים שחושבים שהעולם מסתובב סביבם והשמש זורחת להם מהתחת!. אני שונאת אנשים שמגיבים לי במייל בצורה לא נעימה על משהו שכתבתי והם מקשרים את זה אליהם. אני שונאת שאנשים בטוחים שהם חכמים יות מהשאר - כשברור שהם לא. אני שונאת היתממות. אני שונאת טימטום. אני שונאת להיות מוטרדת משטויות. ובגלל שאני מוטרדת משטויות אני לא יכולה להעלות על דעתי לכתוב משהו. הפרת פרטיות בצורה בוטה, איומים, אנשים שחושבים שזה שהמייל שלי מופיע פה והם יכולים להשתמש בו ולאיים עליי, להפר את הזכויות שלי בצורה בוטה ולדבר בשפה "גבוהה" על נושאים "מאיימים" שאני מבינה בהם. אנשים כאלה עשו לי את המצב רוח המחורבן שלי. אנשים כאלה, הם אנשים קטנים, הם יקראו את הפוסט הזה וימשיכו לאיים עליי במייל. יפיצו עליי שקרים ויאיימו להפיץ עליי עוד ועוד שקרים. אנשים כאלה גורמים לי להצטער שפתחתי בלוג, ששמתי בו תמונה שלי. אנשים כאלה הורסים לי את הרעיון עצמו ואת המקום האישי שלי ברשת. פשוט מרתיח. את הזכויות שלי, את החוק, את ההליכים אני יודעת. אני מבקשת, המייל שהבלוג יושב עליו, אינו המייל שלי. לי יש כתובת אחרת, שנשארת חסוייה. איכס.

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

צפיפות אוכלוסין - מצוקת המקום בארון

תמיד מגיע היום הזה בו אנשים שואלים "הורדת את בגדי החורף?". אז לא, אף פעם לא הייתי צריכה להוריד את בגדי החורף ולארוז את הקיץ. תמיד היה לי מקום בארון. בבית הוריי היה לי ארון עצום בגודלו בהזמנה מיוחדת וכולו שלי. 6 דלתות על 3 וחצי מטר גובה. תענוג! אושר צרוף! לרייר עליו. לחבר, היה מדף. לנעליים היה ארון נפרד, ועוד 2 ארונות קטנים. לצעיפים הייתה מגירה, וגם לכובעים. ככה גם לגרביים ולחזיות. היום פשוט התחשק לי לשבת ולבכות. בדירתי הצנועה יש ארון 3 דלתות, גבוה אומנם, אך הוא מחולק ביני לבין החבר בשוויון.בערך. אין לי מקום לכלום. אין לי מקום לכמויות הגרביים שלי, הגרביונים והלבנים שלי...אין מקום. אין מקום לצעיפים שלי! לכלום אין לי שם מקום, וגם לא לפיג'מות. זה מרגיז. זה הארון אחרי סינון. ככל הנראה זו תהיה הפעם הראשונה בחיי שאני אורזת את בגדי הקיץ למרות שכשאני יוצאת בחורף אני מרבה ללבוש גופיות בפאב כי חם לי בפנים. ניסיתי לפתור את מצוקת הדיור בארון ע"י סלסלות פלסטיק ורודות זוהרות. זה לא הלך. הגרביונים שלי מאיימים לפרוץ החוצה. הגרביים חסרות מנוחה והשכנים מלמעלה - התחתונים עושים להם שמיייח. את הצעיפים קיפלתי. את העליוניות דחסתי. את גופיות החורף שלי (אני אוהבת שכבות בחורף ואת המראה הספורטיבי מסורבל) תקעתי בקצה הארון. אין לי מקום!!! התיסכול חוגג והנשמה יוצאת. למרות שכדי להרוויח את לחמי אני עושה גם סדר בארונותינם של אחרים, בשלי אני לא מצליחה! יש לי יותר מדיי פריטים בארון ואני מתעקשת לקנות חדשים כל הזמן. לגבי הנעליים המצב קשה. גם לנעליים היקרות שלי אין מספיק מקום ויש זוגות שהוחזרו לאחר כבוד לאמא שלי (מגפיי הבוקרים של סנצ'ו, אני מצטערת) אובדת עצות, פונה אני אליכן. עוצו לי עצות! אני ברגע קשה בחיי. ועל כל זה התווסף לו חזי - שהתחביב החדש שלו הוא לישון בארון! חיי כמרקחה. אין לי מה לכתוב על הבחירות האופנתיות שלי, כי הן עדיין מסתכמות בפיג'מה! מבטיחה, שהמילה אופנה תיכנס פה לפעולה בקרוב (לא בטוחה שכולל תמונות שלי..אולי רק של הבגדים פרושים כגופה).

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

לא יכולה להשאיר בפנים - רוקדים עם כוכבים

השעמום הנוראי שתוקף אותי בימי המחלה הזו (כן, יש לי בחינה במועד ג' ביום א' ,לא הם לא רוצים לתת לי מועד נוסף, וכן - אני אשמח לעזרה ממי שהוא ספצ בדיני עבודה) בקיצור, משעמם לי. השעות שאני שורפת מול הטלוויזיה הן השעות הנוראיות בעולם. ואני בניגוד לכל החולות הנאורות גם לא מאבדת תאבון אלא אוכלת כמו חזרזיר בר באחו, או יאק טיבטי משובח. אכן -ימים קשים. השעמום הזה גורם לי לראות "רוקדים עם כוכבים" ולתהות מה לעזזל חשבו שם בהפקה?! למה השמלות נראות כמו שמלות של יצאנית משובחת (וזו מחמאה , כי זונה ברחוב זה לא מכובד) ולמה האיפור נראה כמו שפכטל היסטרי?! הכי נוראי - מתקפת הציצי המוגדל! או "שופוני - עשיתי מספיק כסף בעונה הקודמת וכרגע אני דאבל די" זה כבד ראבאק! למה כל רקדנית שם החליטה להגדיל בשקל תשעים?! זה נראה פשוט רע לטעמי. זול, מנצנצ, מטופש ויומרני. לא - פנינה רוזנבלום לא סקסית! בטח שלא בשמלה אדומה מפאייטים! אני לא מצרפת תמונות כי אני עדיין צופה בזה...אבל הייתי חייבת לחלוק. היה לי קשה לשמור בבטן את הזוועה האופנתית המתחוללת בערוף 22 בפריים טיים. ברגע שיהיה הכוח לסדר את התמונות אני אסקר את זה ואתן לכל מתמודד ומתמודדת את היחס המתאים לו (אם אני אעמוד בזה, זה שמאלצי!!!) אהההה - והילה נחשון לובשת וילון! מכוער! זוועתי! וכן, אני מלכלכת על דני מזרחי בפרהסיה (-: וזו היד שלי , אוחזת בדבר הנפלא ביקום. וזה הדבר שאני הכי רוצה לאכול כרגע!

יום שני, 9 בנובמבר 2009

אוינק אוינק

כמו שחששתי וכמו שכולם הימרו שיקרה. גם אני קיבלתי את החזיר! אכן שפעת החזירים הכתב פעמיים בבייתי. ועכשיו אני לא מאריכה במילים, לא כותבת פוסט מסכנות לבנבן כחזיר. אני פשוט אלך לישון!

יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

שוק הנעליים, בהחלט שוק! ושוק מאוחר יותר...

שופוני, ארוע שהוא שוק נעליים. השנה - בניגוד לשנה שעברה שהיה צפוף ומחניק, השנה היה צפוף, מחניק, מתחבא מאחורי פחי אשפה, חתולי רחוב ואפוף בריחם המתוק של דגי נמל יפו. בהחלט שופוני -"שופו עליי הולכת מפה באסרטיביות בידיים ריקות!!!" ומקווה שלא לחטוף זיהום מהאזור. שנה שעברה, היה מחניק, היה צפוף, לא היו עמדות מדידה, לא היה מקום לזוז אבל לפחות הייתה נחמה בדמות נעלי עקב ירוקות כדשא מבית היוצר של רוני קנטור. הפעם , הדגמים שלה חזרו על עצמם לצערי, החוויה שלי עם הנעליים שלה ללא ספק מצויינת ומומלצת כי הן נוחות ויפות! היו עוד נעליים אורטופדיות עם עקב, היו נעליים שייבאו במיוחד מאנגליה, היה בעיקר מחירים גבוהים ואווירה של שוק הכרמל בצהריי היום. תימחור על פתקיות, צפיפות מרובה ולא יותר מדיי היצע בניגוד למה שהבטיחו השלטים המנצנצים שכיסו את ת"א, ובטח שלא כמו שהבטיחו המיילים המזמינים. סה"כ - אפשר היה לארגן ארוע מושקע יותר, מאוורר יותר, מתומחר יותר טוב ויותר נעים ואסתטי. חזרתי בידיים ריקות, עצוב... תלונות רבות גם נשמעו על דמי הכניסה הסמליים - 10 ש"ח, תרומה, אלוהים יודע למי...אף אחד לא אמר לי וגם הקופאיות לא ידעו לאן. מביך. אם אתם לוקחים את הכסף לכיס זה בסדר - רק תגידו. אני את השיקולים שלי אעשה בנפרד בזמני הפנוי. ראוי לציין כמובן שבוטיק הנעליים "שושו" האהוב עליי במיוחד לא איכזב ואכן היו מחירים שפויים ונעימים, אבל לא הייתה את המידה שלי בדגם שחשקתי בו. לא נורא. חסכתי 550 שקל!!! את "שושו" הייתי ממליצה לבקר בחנות גם, ללא ספק נעליים מדהימות! את היום הנפלא סיימתי בביה"ח איכילוב. לחברי היקר יש שפעת חזירים מסתבר. כשיצאתי לשאוף אוויר ראיתי בחורה מדדה לבדה ובוכה בהיסטריה בחוץ, ישר רצתי לכיוונה ורציתי לעזור לה, היא לא מדברת עברית, היא עלתה לארץ לא מזמן ואין לה פה אף אחד, היא מיררה בבכי היסטרי במשך כשעה וחצי כשאני לידה מחבקת אותה, היא יצאה לשתות בירה עם מישהי מהבניין שלה, ה"חברה" עזבה אותה בבר והלכה הבייתה, ככל הנראה מישהו הכניס לה משהו למשקה ופגע בה. זה הדבר היחיד שהצלחתי להבין ממנה, שעה חיפשתי מישהו שיעזור לי להכניס אותה לביה"ח, אף אחד לא בא, בסוף יצאה אחות מקסימה ועזרה לי להכניס אותה לאחר שיכנועים רבים שלא יפגעו בה שם ושאני אהיה איתה, שמו אותה במיטה והיא נרדמה כשהיא ממררת בבכי שהיא לא יודעת איפה היא, איפה היא גרה ואיפה החפצים שלה, היא פשוט מלמלה שטויות ובכתה, היא גם לא זוכרת איך הגיעה לביה"ח. אנשים מספרים שנהג מונית זרק אותה שם ולקח לה את הארנק ולא החזיר לה. ישבתי עד שהיא נרדמה, כתבתי לה את מספר הטלפון שלי ונתתי את המספר גם לאחות הנחמדה. אני מקווה שהיא התאוששה ודיברה עם עובדת סוציאלית. אני מרגישה נורא שעזבתי אותה שם, ואני אלך לבקר אותה בביתה בתקווה שהיא תזכור מי אני... איזה פוסט אופטימי אה?! סיום מושלם ליום מושלם. מעבר לזה, גם לי הייתה חוויה לא נעימה השבוע, אבל אני לא מתכוונת להרחיב פה. אני מקווה שהשבוע הזה יהיה בסימן של בריאות, אושר הצלחה ונטול אנשים מטופשים ונוראיים.

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

פוסט פוסט יומהולדת לא אופנתי בעליל!

כן כן, ה-4 לנובמבר...יום הולדת 26. ולמי ששאל ושואל - זה מרגיש כמו 16, כמו 17 וכו' וכו'...אני עדיין לא בטוחה שזה ארוע מכונן בחיי. אבל - בכל זאת חברי היקר החליט לפנק. זה התחיל אתמול - בשליח פרחים טמבל שהתקשר ואמר לי "יש לי זר בהפתעה בשבילך, את בבית?!" כן טמבל - אני בבית, וזו כבר לא הפתעה. זה המשיך בשליח של הזסטי - שנאבד ולקח לו שעה למצוא אותי, גם כן באדיבות חברי היקר. היום בבוקר התעוררתי לצלצול סלולרי רועש במיוחד, כשאמאבא שלי על הקו צורחים לי "היום יום הוללללללדדדדתתתת" אני אחסוך ממכם את הפרטים כי הם לא מחמיאים. אמא כמובן זרזה אותי - כי "יומהודלת זה לא יום לבלות בשינה וקומי דב קוטב" , על הפרק: קניית שעון. נקנה זודיאק מגניב וספורטיבי. אושר צרוף. המשכנו אני וחברי למסעדה לארוחת צהריים נהדרת כרגיל ב"שגב" אחחח ניוקי בשר סרטנים! יאמי יאמי. ומשם יאללה לחפש לי טבעת (לא אין אירוסין על הפרק -זה ליופי) כבר 3 שנים אני מפנטזת על טבעת של דייב שוורץ - הפנטזיה מומשה היום בדמות טבעת מטריפה ויקרה להחריד. תזכורת עצמית: דייב שוורץ סובל משגעון גדלות קל, יש לו חנות מטר על מטר וגישה של , טוב נו, פוץ "עכשיו, יש לך טבעת של דייב שוורץ!! תזרקי את הדרעק שיש לך על היד (מיותר לציין שדרעק זה לא) ותתחילי להפנים את האישיות החדשה שלך כפרה!" וכן, ביום רגיל הייתי יוצאת משם בלי לקנות, אבל התאהבתי! ואיך אפשר בלי גישה מחורבנת לחלוטין של מוכרת פסיכופטית, ככל הנראה, בטופשופ, סליחה מוכר, הוא חשב שהוא מוכרת. "השמלה מ-א-מ-מ-ת-! עלייך מאמי שלי, את נראית פיגוז רוקסטארית מושלמת ומטורפת כזו מיי פינגולד שיק (בשלב הזה הייתי מוכנה לעשות לו פירסינג עם קולב!) חייבת לקחת אותה, מה פתאום קטן?! זה השיק!!! צמוד !!!" טירוף חושים אמיתי. ומשם- לפגוש חברה והבייתה. העייפות השתלטה, הלימודים קוראים לי ואני חייבת למצוא לי מגפון אפור שטוח ראוי, כי אלה שראיתי היום נוראיים והמוניים. אחד הדברים שהסבו לי אושר אתמול בלילה זה שהנעליים שלי הגיעו מבית הוריי, כל האוסף המלכותי כמעט פה ומחכה לקיטלוג מחודש ע"פ סגנון, צבע ושאר מאפיינים בולטים (מעל 220 זוגות נכון להיום) ועדיין עם אולסטאר... פוסט נוראי, חסר תוכן, ממורמר משהו אבל, יהיה משעשע לקרוא את זה שנה הבאה נגיד (-: ובגישה אופטימית זו ובהתחשב בעובדה ששפעת החזירים תוקפת גם חתולים - ככה נראיתי כשביקרתי בקופ"ח לקחת מרשם! נינג'ה חן לשרותכם!!! אייייי ייייייההההה (תדמיינו קול צווחני וקפיצת נינגה היסטרית) ואיך אני מוסיפה רשימת בלוגים לבלוג הזה?! אני כל כך מאותגרת לפעמים שזה פלא שלמדתי להקליד ככל הנראה.

יום שני, 26 באוקטובר 2009

32 צלליות שחורות (או למה לא- עברי המפוקפק והמפוהק)

שאלוהים יעזור לי. 32 צלליות שחורות. מספר הזוי לחלוטין. כל אחת מיוחדת. כל אחת במרקם אחר. עם תת גוון אחר ועושה אפקט שונה לחלוטין - אפקט שונה שרק אני רואה. אז למה אני נחרדת? ולמה אני החלטתי שזה קשור לעבר בעצם?! אז ככה. שחור...שחור...שחור ושוב שחור. שנים של לבישת שחור. כל כך הרבה שחור שמן הסתם גם במזוודת האיפור שלי הוא תפס לו מקום של כבוד, ואולי בגלל זה לא העזתי לרכוש כלום מקולקציית השחורים של מאק. השחור הזה מסמל בעיניי משהו מהעבר. אולי את העובדה שהייתי מטאליסטית זבת חוטם?! ואולי את העובדה שאני בדרך כלל אקנה בשחור. אני מאמינה שזה הצבע המחמיא לי ביותר ושהוא מורכב מכל צבעי הקשת. אבל היום, אני כבר לא אותה זבת חוטם, שהייתה מבלה ימים כלילות במועדונים מפוקפקים כמו האזימוט, לילינבלום 25 וכמובן, מסיבת בחזרה לאזימוט כשהן מתקיימות. הצבע השחור הזה קשור גם לעניין ההתבגרות. אולי לעובדה שפעם, הייתי נהנית מהמסיבות הללו, הרגשתי כמו "מלכת הלילה" והייתי רוקדת עד צאת נשמתי, מפלרטטת להנאתי ומנהלת רומן מקרי עם איזה דיג'יי מהמועדון כזה או אחר, כמובן שזה צילק אותי עד עמקי נשמתי, הוא היה מבוגר ממני מספיק ומלא ביטחון עצמי וניסיון כדי לזכות בתשומת ליבי וכדי ללמד אותי בעתיד, ממבט בוגר - היום בעצם, שזה היה קשר דיי מזיק. הרסני אולי? אבל מה אכפת לי ולכל השחור שלי - הביטחון העצמי בשמיים, בעיות המשקל נעלמו כלא היו והלאה - למסיבה הבאה, שוב אותו רומן הזוי עם אותו בחור או אחר שתיקלט שם והופ...גדלנו. הוא וגם ההוא התחתן עם מי שהייתה אז חברתו ולימים אישתו (כן, בדיעבד ידוע לי שהייתה אחת) ואני המשכתי לי הלאה. אז למה זה קשור לשחור?! כי מצאתי תמונה מאותה תקופה - עם אותו מיסטר דיג'יי, ולא - היא לא תעלה הנה, בה אני מאופרת טיפ טופ בשחור בצללית ספציפית של מאק שהביאו לי מחו"ל ובאודם בורדו משגע, לבוש סקסי וחתולי. את אותו בחור לא ראיתי שנים, גם לא את האחרים. זה גרם לי להסתכל על עצמי היום ולהבין ש"עקרות בית נואשות" זה ממש כאן! לדאוג לחזי חתול זו לא משימה פשוטה, על פניו לאמץ אותו לקח לי שנייה, לנקות, לבשל, לכבס... הלוווווו....אני לא בטוחה שחתמתי על זה! ואיפה המסיבות הפרועות?! השחור בעיניים?! הוא התעדן, הוא עדיין שחור והוא עדיין מעושן בכבדות כשיש ארוע מתאים, המחוכים והעקבים התעדנו, אבל תמיד כשאצטרך לקנות פריט אופנה לעצמי אקנה בשחור. סתם - לפעמים לזכר אותם ימי פורענות היסטרית שלא הייתי משנה בהם כמעט כלום. אולי רק פגע קטן אחד מרומן סרוח. אבל היי...לא בוכים על חלב שנשפך - נותנים לחזי ללקק אותו בהנאה!

יום שבת, 24 באוקטובר 2009

הרהורי חורף...

טוב, נתחיל מזה שלא ראיתי את מה שקורה מחוץ לבית שלי חוץ מבלילות כבר שבועיים. שבועיים אני כותבת סמינריון, וחשבתי שזה יהיה קל, הפתעה- זה לא! זו משימה רצופה באכזבות ושברונות ליבי אינספור. ככה שאת הלילות אני מעבירה בחוץ. מתאוררת, אוכלת בעיקר... מעלה על גופי הגמד את כל הקילוגרמים שהשלתי במהלך החופש בעבודה רבה. אכילה בלילה אינה מומלצת! הצד האופנתי הנגזר מחווית הסמינריון היא חוסר בצורך להתלבש. הופ - טרנינג מהוה במזגן, הופ החלפת לק לצבע מזעזע ברגליים, הופ הזנחה...בלילה כאילו הייתי סינדרלה - אני קמה לחיים מתאפרת ומתלבשת ומדמיינת את החורף. שותה בירה, אוכלת שטויות ומבלה. לפני שבועיים חזרתי מברלין, מקום קסום וקפוא להחריד. החלטות אופנתיות לא היו דבר של מה בכך בהתחשב בעובדה שמראה הדובי אינו חביב עלי, החורף לעומת זאת חביב מאוד. 6 שכבות של חולצות וצמר (לא כולל מעיל) גרביון מתחת לטייצ' ומעליו ג'ינס. אכן - קשים חייה של הסובלת מקור. ולא רק שסובלת מקור, גם לא ממש אוהבת את מראה התייר: ניו באלאנס, סנדלי שורש עם גרביים, טי שירט סוף מסלול וחלק מהבגדים שקנית בדרום אמריקה/הודו בטיול אחרי צבא. לא בבית ספרנו! אצלנו צריך להתאים למקום! להתלבש! התמונה צולמה ביום קר , 2 מעלות ליתר דיוק. אני שונאת תמונות שאני נראית בהן מחוייכת כילדה אוטיסטית משהו, אבל התמונה הזו אמיתית, אני שמחה מהחורף מהרוח ומהגשם שיורד בלי הפסקה, אני שמחה כי המעיל שלי יוצא שוב מהארון, הכובע המטופש מכסה את האוזניים לא מממש את יעודו כברט אופנתי אלא כמחמם אוזניים הכרחי, הגרביון ומתחתיו טייצ' ו10 השכבות כולל הסרעפן שקניתי אי שם לפני מס' שנים...הugg כנעל מחרידה אך שימושית..בקיצור - חלום. ועוד הרוח שהעיפה את המעיל וגרמה למנובר כל כך מרילין מונרואי מצידו. ללא ספק ימים יפים. שלכת מקסימה וקסומה, והרגשה של "הנה אני שוב בחורף באירופה, ממש כמו שהיה כשגרתי אי שם בבולוניה הקפואה" מחשבות על העבר על העתיד ועל הסמינריון הציפו אותי. כשחזרתי -לתוך גל חום מסעודיה, היה ברור שהמעיל חוזר לארון וכך גם הכובע... חזרה לכתיבת הסמינריון עם מחשבות על חורף קר וגשום. מדליקה מזגן ושוקעת בחלומות קרירים. ...

יום חמישי, 22 באוקטובר 2009

כמה אופנתי מצידי. ליצור לי בלוג חדש בו אוכל ללהג על מה שארצה מתי שארצה.
כל כך אופנתי מצידי שזה צעד שלא מובן לי בעליל.
כל כך אופנתי שזה...טוב נו...קצת מגעיל אותי אולי.
אבל, אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות - וזה לז*&ן ת'שכל למישהו.
הבלוג הקודם שלי, ובו 2 וחצי פוסטים נכחד מן העולם. כן כן, גוגל המרושע דחק אותו אל פינה חשוכה אי שם ולא נתן לי להיכנס לתוכו, ולשם שינוי היה לי מה לכתוב. עכשיו אין לי.
אז חוץ מעלעול בדפי הרשת, המלאים בבלוגריות אופנה (יש כרטיס חבר מועדון?!) ההבנה שאני לא רוצה לקדם את עצמי ולדחוף את עצמי דרך הבלוג החוצה- ולא, אני לא רוצה. תודה. אין לי שום צורך בפרסום כרגע.
אגב, גם שמתי תמונה לא מייצגת שלי בעליל. כן כן, אם כבר תמונה אז אחת משובחת אה- לה הייתי כך במציאות.

ומפה לשם, אני מניחה שזה הפוסט הראשון והחלול שלי. אין בו כלום, שברי מידע עליי. אני מניחה שיום אחד אעשה רשימת 200 השטויות שלא ידעתם עליי. 200 זה כי אני הומנית, קיימת בי הרגישות לדעת כי זה פשוט לא מעניין אף אחד.
אני אוהבת תמונות, אין לי מושג איך להעלות אותם הנה, אני גם אוהבת עיצוב - ואין לי מושג איך לעצב את הבלוג הזה. ככה שאל תיקחו את זה אישית. נשמור את זה פשוט וקל.
לפחות בנתיים, עד אחרי סערת ה"אני יכולה לכתוב סמינריון בשבוע ולהוציא יופי של ציון". או ככה נראה לי לפחות.

תבקרו.